<h1>צידה לדרך מ"ג כ"ה פ"ח</h1>
<h2>דף טו:</h2>
אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול כראוי, במקוה כשר ואחר ימי ספירתה. טבילתה בזמנה מצוה, ואפילו אין בעלה בעיר, שהרי אמרו [ט"ו ע"ב] אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה.
<h2>דף ל.</h2>
אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול כראוי, במקוה כשר ואחר ימי ספירתה. טבילתה בזמנה מצוה, ואפילו אין בעלה בעיר, שהרי אמרו [ט"ו ע"ב] אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה.
<h2>דף סז.</h2>
צריכה (לבדוק) [לטבול] כל גופה בפעם אחת, לפיכך צריך שלא יהא עליה דבר החוצץ כל שהוא, אם דרך בני אדם להקפיד על זה, אפילו היא אינה מקפדת. אלו דברים חוצצין, חוטי צמר ופשתן, ורצועות שכורכין בהם השער. חוץ מהחוטין שסביב הצואר. זה הכלל, האשה בשעת טבילתה צריכה שתרחץ ותדיח כל גופה שלא יהא עליה שום טינוף. גם תקוץ צפרניה, בעבור צואה וטינופת שתחת הצפורן. וכן צריכה לנקות שניה, שלא יהא דבר חוצץ. וכן לסרוק ראשה. וכן אם יש לה מכה ורטיה עליה, שהרטיה חוצצת. וכן לא תקרוץ שפתיה ולא תקפוץ ידיה. וכן לא תאחז אותה חברתה בשעת טבילה, לפי שאין המים באים במקום אחיזה. ואם רפתה ידיה באחיזה כדי שיבאו שם המים, אינו חוצץ. לא תעמוד על גבי כלי או על גבי עץ ותטבול, שמא היא יראה וחוששת שיתהפך תחתיה ולא תטבול יפה. וסילון המחובר בקרקעית המקוה שהמים עוברים שם, עומדת עליו וטובלת. לא תטבול בנמל שהוא על שפת הנהר, מפני הטיט ששם, או מפני שרוב בני אדם מצויין שם ובושה לטבול וממהרת לטבול ואינה טובלת יפה. לא תטבול בקומה זקופה, שיש מקומות שמסתתרים. וכן לא תשחה הרבה, שמא ידבקו סתרים זה בזה. אלא שוחה מעט, עד שיהיו סתרי בית הערוה נראין, וכן שיהא נראה תחת דדיה. לא תרחיב ירכותיה יותר מדאי, וגם לא תגביה זרועותיה יותר מדאי. ואינה צריכה לפתוח פיה, ולא תקפוץ יותר מדאי, אלא תשיק שפתיה בדבוק בינוני. וכן לא תעצים עיניה יותר מדאי [ולא תפתחם יותר מדאי]. ונכון שתעמוד אשה על גבה בשעה שהיא טובלת, כדי שתראה כל גופה ושערה שבאו במים. נהגו בנות ישראל לרחוץ ולחוף כל גופן ולסרוק ראשן, בענין שלא ישאר עליה דבר טינוף ולא דבר חוצץ.
<h2>דף סז:</h2>
אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול כראוי, במקוה כשר ואחר ימי ספירתה. טבילתה בזמנה מצוה, ואפילו אין בעלה בעיר, שהרי אמרו [ט"ו ע"ב] אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה.
נדה מן התורה אינה טובלת עד ליל שמיני. אבל זבה דבר תורה טובלת ביום השביעי אחר נץ החמה, אבל חכמים אמרו לא תטבול מיום השביעי, שמא יבא עליה אחר שטבלה, ותראה ותסתור מנינה ונמצא שבעל זבה. ובזמן הזה אע"פ שהנשים ספק זבות וראויות לטבול ביום שביעי, אסורות לטבול מהטעם שכתבתי. ועוד [אפילו אם רוצה להמתין עד יום שמיני או יום תשיעי ולטבול אינה יכולה] משום סרך בתה, שסוברת שאמה טבלה ביום שביעי, ותעשה גם היא כן. ויש אומרים שאין צריך להמתין עד שתחשך ביום שמיני, ויכולה לטבול סמוך לחשכה ותבא לביתה משתחשך, ואין כאן סרך בתה. ויש מחמירין. אבל אם יש (לומר) [אונס] (שירצה) [שיראה] לטבול מפחד לסטים וגנבים, או שאין מקוה וטובלת בנהר ואולי יסגרו שערי העיר, יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום. עברה וטבלה בשביעי, יש מי שהורה להקל.
<h2>דף סח.</h2>
נהגו הנשים לרחוץ מבעוד יום קודם טבילה, ושומרין עצמן עד שתחשך מליגע בדבר מטונף ומלאכול, ואחר כך טובלות משתחשך, ועוד כשיורדות לטבול סורקות ראשן, זה מנהג כשר. חל טבילתה במוצאי שבת, די לה בחפיפה ליל טבילתה. אבל מנהג כשר הוא שתחוף יפה יפה מערב שבת, ולחזור לחוף מעט במוצאי שבת ותסרוק ראשה. יכולה להדיח קמטיה בי"ט במים חמין, אבל לא כל הגוף, שנראה רוחצת במרחץ, שאסרו חכמים. מגלים סתומים. ומודיעים נעלמים. בדברי נחומים. מרבים שלומים.
